"מטרתו" של השופר

"לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר"

את המצוה "לשמוע קול שופר", הקיפו חז"ל בשלוש ברכות: מלכויות זכרונות ושופרות.

בבבלי מסבירים (ר"ה טז): "ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? – בשופר."

התוכן של השופר הוא לגרום ולחזק את המלכות והזכרון. אבל לא התבאר לגמרי בגמרא מה הוא טעמו העצמי של השופר.

לעומת זאת, בירושלמי אומרים כך (ד ז):

"אין פוחתין מעשרה (פסוקי) מלכיות - כנגד עשרה קילוסין שאמר

דוד: 'הללויה הללו א-ל בקדשו' וגו'; מעשרה זכרונות -כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה: 'רחצו הזכו הסירו' וגו', מה כתיב בתריה (=מה כתוב אחריו?) 'לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'; מעשרה שופרות - כנגד שבעה כבשים פר ואיל ושעיר."

בירושלמי מסבירים, שהתוכן של המלכויות הוא המלכת ה', מיסודו של דוד המלך. התוכן של הזכרונות הוא תשובה. והתוכן של השופרות הוא כמו הקרבנות - קרבת ד'.

יש כאן הבדל בין התלמודים: בבבלי השופר הוא בשביל המלכת ה' והזכרון לטובה. אבל בירושלמי מתואר כאן מהלך, של המלכת ה', תשובה ווידוי, וקרבנות.
השופר הוא המדרגה הגבוהה במהלך הזה, שבאה כתוצאה מהמלכויות והזכרונות. הוא ביטוי לקשר העמוק בין ישראל לאביהם שבשמים.

כבר ביארנו בעבר שביחס לתפילה יש הבדל בין התלמודים. בבבלי התפילה היא בקשת רחמים. לעומת זאת בירושלמי התפילה היא עבודה שבלב, זאת אומרת שהתפילה היא כמו עבודת בית המקדש, שזה תוצאה של הקשר בינינו לבין הקב"ה.

גם השופר הוא קול, ותוכנו דומה לקול של תפילה. בבבלי מודגש הצד של השופר כעבודה שמכוונת בשביל הזכרון לטובה. ובירושלמי מודגש הצד של עצם הקשר והקירבה שיש בעבודת השופר.